אחד הדברים הכי קשים זה יום בהיר אחד להפוך להיות מטופלי פוריות, תראו איך הזוג הזה בחר לעבור את הטיפולים שלהם.
יש יש יש יש יששששש הריוןןןןןן!!!
אני כל כך נרגשת ומתרגשת לספר לכם על הריון מתוק ויפה שנצפה היום באולטרהסאונד.
לפני שבועיים הייתה בטא 118, בטא לאחר מכן כבר הייתה בטא 275 והנה עכשיו האולטרהסאונד
מבשר על הריון ודפוק, התחדשות והתרגשות… חיים!!!
הם הגיעו אלי לפני חצי שנה לערך. היא סקפטית עם משפט קבוע "אצלי הכל בסדר"
בעוד שהוא יושב מולי ואומר "אני לא מזהה את אשתי יותר"
התחלנו לעבוד על מה שכל אחד רואה ובעיקר מה שכל אחד לא רואה.
הם הפכו להיות מטופלי פוריות לפני כמעט שנתיים אבל לא באמת התמודדו עם העובדה
שמזוג שחיי את חייהם הם פתאום מוגדרים מטופלי פוריות וצריכים להתנהל מול רופאים ובתי
חולים וכלכך הרבה עוצמות של חולי שלא קשור אליהם או לחלומות שלהם אלא להפך.
תוך כדי התהליך ביחד ביררנו מה הצד השני צריך, מבקש, רוצה.
הוא שונא ללכת איתה לרופא בעוד שעבורה זה חלק משמעותי ממה שהיא צריכה ומבקשת
הוא הרגיש שהיא כועסת עליו רוב היום בכל יום מחדש בעוד שהיא הרגישה שאין לה עם מי לדבר
על התחושות והרגשות והחוויות שהיא חוותה כל יום מחדש.
היא הרגישה שהיא עושה "הכל" לטובת התהליך והוא הרגיש שאין לו בכלל מקום בליבה או לצידה.
היא מרגישה שטיפולי הפוריות הם סיוט, עונש, גהנום שגורמים לה להיות עצבנית, עצובה ובקריזה
רוב היום והוא מרגיש שטיפולי הפוריות הם ברכה שיובילו אותם להריון והורות גם אם הדרך כרגע קשה ולא תמיד ברורה.
פתחנו דברים שהם עברו, ניקינו אותם והזזנו אותם הצידה כדי שיפסיקו להתעסק במה היה וכל מה שלא איפשר לחזק את הקשר שלהם
בכאן ועכשיו.
ניקינו, התבוננות, ראינו, בחרנו ומשם היה לי קל לחבר ביניהם, לאחד אותם ולהחזיר את התקשורת מה שאיפשר להם לפתוח את הלב
ולהחזיר ולחזק את האהבה ואת מהות הקשר שהיה טוב מאוד לפני טיפולי הפוריות.
בנוסף שיפרנו את התזונה שלהם שמאוד השתנתה מאז טיפולי הפוריות. הם התחילו לקחת קפסולות טבעיות לטובת הבריאות הפיזית
של שניהם. שינינו להם את שגרת הבוקר, דבר שאיפשר להם להכין אוכל בריא בבית ובכלל הם גילו האחד את השניה גם דרך
שיתוף הפעולה במטבח בהליכות המשותפות בערב כזמן איכותי אמיתי שהם בחרו מה שאיפשר להם לשתף ביתר קלות האחד
את השניה בדברים שהם עוברים כמטופלי פוריות.
יותר ויותר הם הבינו כמה החוויה הזו יכולה לשבור אותם ואת הקשר שלהם וכמה הם רוצים ובוחרים לחזק אותו ואת עצמם עוד יותר.
ואז בפגישה שהתחילה שגרתית פתאום היא סיפרה שבעודה בכיתה י"ב היא סעדה את אימה חולת הסרטן ובילתה ימים ולילות בבית החולים
לצידה, בדיוק באותו בית חולים שכיום הם מטופלים.
הריחות, הרעשים, דלתות המעלית והריצפה המחוספסת כולם בכל פעם מחדש הזכירו לה מוות וסוף במקום חיים, חיות והמשכיות שהיא הייתה
צריכה בתהליך הארוך שהם עברו כמטופלי פוריות.
ההבנה הזו שזיכרון אימה לא תמיד זז הצידה לא משנה כמה היא משקיעה בתודעה הובילה להחלטה להחליף רופא ולעבור לבית חולים אחר על מנת
לתת הזדמנות אמיתית לשינוי שהם מנסים לייצר ועל מנת להתרגש שהיא באה לקחת את הילדים שלה ולא כתזכורת למות אימה.
החלפת הרופא הביאה משב רוח רענן וגם הכניסה לבית החולים היה במהות של חיים ויצירת חיים וכל האנרגיות הופנו לשם במלוא מובן המילה.
בטיפול השני אצל אותו רופא חדש הם הצליחו, משנה מקום משנה מזל כנראה אבל אני מאמינה שזה עמוק מזה בהרבה וברגע שניקינו את כל מה
שעיכב, כאב והכביד היה קל יותר להתחבר לשינוי ולמהות הטיפולים והצלחתם.
היא כבר עידכנה שהם מבקשים להמשיך להגיע לפגישות לאורך כל ההריון ואני עידכני אותה שאני כבר הדודה הכי מאושרת בעולם!! 🙂
איזו זכות להיות חלק מתהליך כה מחייה ועוצמתי.
תודה לכם אנשים מקסימים על האמון, הנוכחות, הנחישות והרצון להיות כמה שיותר מאוחדים בדרך להורות.
גאה ומתרגשת אתכם מאוד מאוד,
אוהבת מאוד ויותר!!
